<h1>שו"ת הרשב"ש סימן רפ"ט</h1>
<h2>דף כב.</h2>
ואפילו לא היתה בתה סומכת אצלה, אומר אני שמכירתה קיימת בנדון הזה, שהרי טוענים ליורשים לומר שהזקנה הזאת כדין מכרה וכתובה היתה לה ומכרה למזונות בלא הכרזה כדינא דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא כדאיתא בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] ובפרק הכותב [כתובות פ"ז ע"א] ובפרק אלמנה נזונות [שם ק' ע"ב] ובפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב], והאשה הזאת כבשה לשטר כתובתה לעשות קנונייא להפסיד יורשי אחיה, וכל היכא דאיכא למיחש לקנוניא חיישינן כדאיתא בפ"ק דמציעא [י"ג ע"א], אי נמי כבר נפרעה מקרקע זה ונקרעה כתובתה. ואם הבת היתה גדולה בשעה שמכרה אמה כ"ש דהויא מכירתה מכירה כיון דשתקה אימא שליחא שויתה, או שמא הבת עצמה מכרה דאנן טענינן ליורשים דכל שהחזיק אביהם בה אפילו יום אחד והם ג' שנים או אביהם ג' שנים והם יום אחד הויא חזקתם חזקה, וכן כתבו המפרשים ז"ל שם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות טוען [הי"ג] ובעל החשן בסי' קמ"ו, ומשנה שלימה שנינו שם בחזקת והבא משום ירושה אינו צריך טענה. הילכך קרקע זה נשאר בחזקת יורשי אחי הזקנה, ואין לזקנה ולא ליורשי הבת שום זכות בה, ואפילו תוציא עתה הזקנה שטר כתובתה אין לה עליו שום זכות לא מתורת כתובה ולא מתורת מזונות שהרי טוענת שמכרה, וכיון שמכרה מחלה כמו שכתבתי למעלה. ואפילו לא מכרה, כיון שנשאר כמה שנים ונפל ביד היורשים, אנן טענינן להו דהיא ויתרה ומחלה ושטר היה לאביהם ונאבד.
